פסק-דין בתיק ת"ק 22565-01-11

1.         ביום 18.5.10 נהג התובע בכביש מזכרת בתיה ואותת לימין לפניה ימינה, כשרכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") פנתה לשולי הכביש לא הספיקה לבלום פגעה בחלקו האחורי ימני של רכב התובע וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכב התובע.

            מאחר והתובע סבור, שהאחריות לגרם התאונה רובצת על הנתבעת, הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבעות ואת הנתבעת 2 - המבטחת את רכב הנתבעת- לשלם לו את נזקיו בסך של 5,774 ש"ח, הכולל: נזק לרכב בסך של 2,220 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך 477 ש"ח, ריבית והצמדה בסך של 77 ש"ח, הפסד זמן, טרחה ועגמת נפש בסך של 3,000 ש"ח.

2.         הנתבעות סבורות שיש לדחות את תביעת התובע, זאת משום שהנתבעת נסעה נסיעה ישרה כדין, בנתיב הימני ורכב התובע נסע בנתיב השמאלי. לפתע, ביצע התובע פניה חדה שמאלה על מנת לצאת לדרך עפר שהייתה מימין, תוך שהוא פוגע ברכב הנתבעת.

            הנתבעת ניסתה למנוע התאונה ולהסיט את רכבה אך ללא הועיל.

3.         לאחר ששמעתי את הצדדים המעורבים בתאונה ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר ששקלתי את כל חומר הראיות, אני קובע כי הנסיבות מצביעות על כך, ששני המעורבים בתאונה תרמו תרומה שווה לקרות התאונה ובשל כך, יש להשית על כ"א מהם אחריות בשיעור של 50% - זאת מן הנימוקים הבאים:

            א.         א)         בכתב התביעה מציין התובע בקצרה את אופן קרות התאונה. כל שנטען בכתב התביעה הוא: "עת נהג ברכבו בכביש...אותת לימין לפניה ימינה כשרכב הנתבעת פנתה לשולי הכביש לא הספיקה לבלום פגעה ברכב התובע בחלקו האחורי ימני וגרם נזק".

                        ב)         הנתבעת טוענת בכתב ההגנה, שהתובע אשר נסע בנתיב השמאלי, ביצע לפתע פניה חדה שמאלה על מנת לצאת לדרך עפר שהייתה מימין, תוך שהוא פוגע במכונית הנתבעת.

                                    התובע סבור, שעדות זו של הנתבעת אינה מתקבלת על הדעת, שכן עדותה על כי קודם פנה התובע שמאלה על מנת לפנות ימינה, אינה הגיונית. (ראה עמ' 2 לפ',ש' 15- 16)

                        ג)          גם אם עדות הנתבעת, בעניין זה, אינה הגיונית, הרי שאין חולק על עצם העובדה, שהתובע ביקש לפנות ימינה, אך לטענתו, בעת הפניה ניסתה הנתבעת לעקוף את רכבו מימין - זאת משום שהנתבעת חשבה שהוא עומד לפנות שמאלה.

                                    התובע לא יכול להעיד על מה חשבה הנתבעת ומה שקובע הן העובדות על אופן קרות התאונה - עובדות העולות מעדויות הצדדים.

            ב.         א)         לאור העדויות, אני קובע, שאכן התובע ביקש לפנות ימינה, ברם בטרם פנה, הסתפק התובע באיתות והיות ולא בחן אם הפניה אפשרית מבלי להפריע לתנועת רכבים אחרים, הרי שממבחן התוצאה עולה, שלא היה די באיתות וככלל, נוהג רכב לא יוצא ידי חובה רק על ידי איתות בלבד, אלא שנהג זהיר חייב עדיין לבדוק - אחרי האיתות- אם הפניה אפשרית מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.

                        ב)         התובע מאשר, שרכב הנתבעת נסע מאחוריו (עמ' 2 לפ', ש' 11) והוא מאשר גם שבעת הפניה הוא לא ראה את רכב הנתבעת.

                                    התובע העיד באופן מפורש כך: "לא ראיתי אותה כי אני מסתכל במראה האחורית, לא ראיתי אותה מצד ימין" ובהמשך מוסיף התובע: "אני לא ראיתי אותה בכלל. אני מסתכל על המראה האחורית, מאותת ימינה וזהו. אני לא רואה מה יש בשולי הכביש" (ראה בעמ' 2 לפ', ש' 13- 14 ועמ' 3 לפ',ש' 4- 5)

                                    אם התובע טוען, שהנתבעת ניסתה לעקוף אותו מימין - כיצד זה לא ראה את רכב הנתבעת, שהיה מאחוריו ומצד ימין?

                                         הטענה:"מאותת ימינה וזהו", היא טענה המצביעה על כך, שאכן התובע סבר שדי לו באיתות וזהו על מנת לפנות ימינה ואני קובע, שאין זה מספיק ליתן איתות וזהו, אלא שהיה על התובע לבדוק מה נעשה אחריו - גם לאחר האיתות- והאם הפניה הייתה אפשרית.

                                    התובע לא ראה, משום שהוא לא בדק בעת שרצה לפנות אם אין הוא מפריע את המשך נסיעתה של הנתבעת.

                                    אין ספק, שבמכונית התובע מצויה מראה מצד ימין וכפי שעולה מעדותו, הוא לא טרח לבדוק במראה מצד ימין מה נעשה מימינו, אלא הסתפק בכך, שהוא מסתכל על המראה מאחור, שמראה לו את הכביש מאחור.

                                         (ראה בעמ' 3 לפ',ש' 6- 7)

            ג.          מהאמור לעיל עולה, שהתובע ביצע הפניה ימינה ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת, לא הבחין ברכב הנתבעת אשר נסע אחריו ובמיוחד כאשר לטענתו ניסתה הנתבעת לעקפו מצד ימין.